<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת משפטים</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ופסק כל דין תשלומי שומרין לבעלים בכל דבר ואפי' סובין כנזקין, ולא מצי למימר זיל טרח וזבין כדאסיק בפ"ק דב"ק [ט' ע"א]. אך בע"ח צריך שיפרע לו מעות כאשר הלווהו, ואם אין לו גובה מן הקרקע. וכתובת אשה יכול להגבות לה קרקע אע"פ שיש לו מעות, ושכיר אינו יכול להגבות לו בשכרו לא קרקע ולא שוה כסף ומצי למימר זיל טרח וזבין שעורים פר"ץ כ"ן כדפי'.
<h2>דף מו:</h2>
מי בעל דברים. פי' דברי ריבות. יגש אליהם. פי' יגיש ראיותיו אליהם, ורבותינו אמרו [ב"ק מ"ו ע"ב] מכאן המוציא מחבירו עליו הראיה ופריך למה לי קרא מאן דכאיב ליה כאיבא לבי אסיא אזיל. ומוקי לה התם אפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא לא אמרינן בריא עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן פסק דאפי' רב יהודה לא פליג אלא בדבר שהיה לו לידע כמו מנה לי בידך והלה אומר שאינו יודע בהא אמרינן בריא עדיף, אבל היכא דלא היה לו לידע כגון דקיימא באגם לא אמרינן, ואז לא קשה מרב יהודה דשור שנגח את הפרה אדרב יהודה דמנה לי בידך וכו'. ומ"מ פסק דהלכה כרב נחמן דאמר דאינו יודע פטור ולא אמרינן בריא עדיף, ואפי' במילתא דהוה ליה לידע, ומיהו חייב לישבע שבועת היסת שאינו יודע.
<h2>דף מז:</h2>
ד"א לשמור [שמות כ"ב], אמר ר' ישמעאל צריך שיאמר לו הילך זה שמור לי זה, ואז אם פשע או שלח בו יד ונגנב או נאבד חייב לשלם. אבל אם אמר לו תן עיניך בו, לא אמר לו לשון שמירה ולא מחייב עליה וכן פסק.
<h2>דף נו:</h2>
כי יתן איש וגו' [שמות כ"ב]. בגמרא [ב"מ צ"ד ע"ב] מפרש דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, ופטור בגניבה בלא פשיעה. ופסק דשומר שמסר לשומר שהוא חייב, ואפי' נאנס מן שומר שני, ואפי' שמסר שומר חנם לשומר שכר הלכה כרבא דאמר חייב. ופסק האלפסי דדוקא בשאין עדים שנאנס מן השני, ואין המפקיד יודע ומודה שנאנס, וגם לא ידע שומר הראשון שכן הוא שנאנס מן השני ולא משתבע השומר ראשון, אז הוא חייב מהאי לישנא דמצי למימר היאך לא מהימן לי בשבועה. אך אם נודע האונס או אם המפקיד מודה שנאנס ביד השומר השני, או שידע השומר הראשון האונס ומצי מישתבע וכבר הימנוה פטור. ואין הלכה כאותו לשון (דרבא) [דר' יוחנן] דמחייב שומר שמסר לשומר מטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ואע"ג דסתם מתני' סבירא לה כהאי לישנא דאין רצוני וכו', ובפ' כל הגט [כ"ט ע"ב] אמרו אם אמר טול ממנה חפץ אין עושה שליח, ובגמ' מפרש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר וכו', פי' האלפסי דה"מ איסור אבל חיוב ליכא במסירתו אם נודע האונס כדפרי'. ומ"מ פסק הא דאמרי' שומר שמסר לשומר, ה"מ כשמסרו לאדם אחר שאינו בני ביתו ואינו רגיל למוסרו לו שלו, אבל אם מסרו לבניו ולבני ביתו הרגילים אצלו ומפקיד לפעמים את שלו, אם נאנסו בידם כנאנסו ביד עצמו דמי, ואע"ג דלא מצי מישתבע, כדאמרי' [ב"מ ל"ו ע"א] כל המפקיד על דעת בניו ואשתו הוא מפקיד, ולאו דוקא אשתו ובניו אלא אפי' [אחרים אם] הוא [רגיל] להפקידו בידו כגון אמו וכל אותן (שבני) [שהם מבני] ביתו או הרגילים אצלו. ומה היא דאמר על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, הכי קאמר כל המפקיד לאשתו ולבניו בפני בעלה על דעת בעלה הוא מפקיד, ופסק [מורי הרב ר' שמואל מפליזייא] הלכה למעשה אם הפקיד לאשתו בפני בעלה, חייב בעלה בכל דיני פקדון על אשתו כאילו הפקיד בידו.
<h2>דף סג:</h2>
ונקרב בעל הבית וגו' [שמות כ"ב]. לשבועה. או אינו אלא לדין. ויליף בגז"ש נאמר אם לא שלח ידו בשומר חנם למעלה ונאמר שלח ידו בשומר שכיר למטה מה למטה בשו"ש שבועה ובשם, כדכתיב שבועת ד' תהיה אם לא שלח ידו וגו', אף שומר חנם כן. ופסק דיש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן באנקוטי חפץ דבשבועה דאורייתא איכא אנקוטי חפצא, ובשבועה דרבנן ליכא נקיטת חפצא. וק"ק לר"ץ דשבועת אלמנה נגד היתומים אינה אלא דרבנן ואפ"ה תנן [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה פי' משום עונש [שבועה] נמנעו מלהשביעה בבית דין משום אנקוטי חפצא אבל חוץ לבית דין משביעין אותה, אלמא דבדרבנן נמי איכא נטילת חפץ. לכך נראה כמו שפי' האלפסי ופסק דבשבועה דאורייתא יש כיבוי נרות ולווטא רבא, מה שאין כן בשבועה דרבנן. ובגמ' פ' שבועת הדיינין [מ"א ע"א] שקיל וטרי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לרבנן עד בדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן, ופריך למר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מהפכינן וכו'. וי"מ מדקאמר ולמר בר רב אשי אלמא דלית הילכתא כמר בר רב אשי ולא מהפכינן בדאורייתא והכי גרסינן לית הילכתא כמר בר רב אשי בדאיפך שבועה דאורייתא בדאיפך בדל"ת. ויש דגורסין בר ממיפך ברי"ש וב' תיבות הן וכן פסק אלפסי דבדאורייתא נמי מפכינן, וכן קיי"ל דאי גרסינן בדאיפך בדל"ת אז היה משמע דבכל מקום היה הלכה כמר בר רב אשי ומאי איצטריך בכל מקום למיפסק הלכה כמר בר רב אשי. וכן רבי נוהג להפך שבועה אם ירצה הנשבע, כההיא דתנן [ב"ב קכ"ח ע"א] רצונך השבע וטול.
<h2>דף פב.</h2>
ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה [שמות כ"ד]. חוץ מיום שעלה בו ויום שירד בו. וקצת קשה כן נראה א"כ לא ירד בי"ז תמוז ותנא בי"ז בתמוז שבר הלוחות. ותו קשה אותן ו' ימים שנתכסה משה אימת הוה, אי לאחר י' דברות כדפרישית ע"נ(ן) ימים לא השלימו ביום הכיפורים. ואם אותן ו' ימים היו קודם הדברות, והוא [הרי] היה עולה ויורד בהן מן ההר אל העם ומן העם אל ההר. ויש לומר מ"מ כיון שהיה לו שביל בתוך הענן, היה אותו הענן ממרקו (ומאכילו) [ממאכלו] ומשקהו, וחשיב ליה כאילו היה מכסהו הענן, ועולה למניין ע"נ יום.
<h2>דף פב:</h2>
פירוש ובשר בשדה טריפה לא תאכלו [שמות כ"ב]. טריפה בבית מנ"ל ת"ל (ויקרא י"ז ט"ו) נבילה וטריפה מה נבילה בין בבית בין בשדה כך טריפה, א"כ מה ת"ל ובשר בשדה דיבר הכתוב בהוה. וקשה לר"ת היאך אנו קונים סוסים וחמורים להשתכר בהם הא אמרינן התם [שביעית פ"ז מ"ג] אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות וכו'. ופי' ר"ת הא דאין עושין סחורה הני מילי למוכרם בחתיכות ובמשקל בליטרא, אבל לגדלן בתוך ביתו מותר. וראיה מדאמרינן התם [ב"ק פ"ב ע"ב] אסור לגדל חזיר בתוך ביתו, הא שאר בהמות טמאות מותר.
<h2>דף פה.</h2>
ורפא ירפא [שמות כ"א]. מיכאן שהרופא מותר לרפאות. אפי' חולי הבא משמים, ולא אמרינן מאן מחייה מסייה.
<h2>דף צב:</h2>
ועבדתם את ה' אלהיכם [שמות כ"ג]. זו תפלה שנא' (תהלים ד' י"א) עבדו את ה'. וברך את לחמך. בלשון יחיד, כלומר של כל אחד ואחד שלא יצטרכו זה לזה. ואת מימך. זו היין דאמרי' [עירובין ס"ה ע"א] כל בית שאין היין נשפך בו כמים אין בו סימן ברכה. והסרתי מחלה וגו'. פי' לעיל בפרשת בשלח על (ט"ו כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו'. ד"א והסירותי מחלה, אמרו רבותינו [ב"ק צ"ב ע"ב] פ"ג חלאים תלויים במרה בגי' מחלה וכולן פת שחרית וקיתון של מים מבטלתן. וזהו שאמר הכתוב (משלי ט"ו ב') לשון חכמים מרפא, אמרו רבותינו [שם] השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובגשמים מפני הצינה. ואי קצת קשה [הא כתיב] (קהלת י' ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. י"ל קרא דמשתכרין משתעי שהן בשכרותן מתבטלין תורתך, וכן (הוא אומר) [אמרו] [שבת י' ע"א] שעה ששית מאכל תלמידי חכמים והוא דטעים מידי בצפרא.
אשר תשים לפניהם [שמות כ"א]. פי' רש"י לפניהם ולא לפני גוים, ואפי' שדן לך דין תורה ודין אמת, דכל ההולך לפניהם כופר בעיקר ומעלה יראתם שנ' (דברים ל"ב ל"א) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. וכן פסק דאסור לילך בערכאות של גוים, עד שימאן חבירו מלירד עמו לדין בדיני ישראל. והוא בנידוי ובשמתא מכל רבני עולם ר"ת ור"ש ור"ץ [=ורבני צרפת] ורבינו מיואני הרשומים באגרת המתפלצת בציץ המטה עד שיפייסנו בכל מה שהפסיד על פי ז' טובי העיר.
<h2>דף צג.</h2>
ד"א הנה אנכי שולח מלאך וגו' [שמות כ"ג]. זהו שאמר הכתוב (תהלים ל"ד ח') חונה מלאך ה' סביב ליריאיו, וכתיב (תהלים צ"א י"א) כי מלאכיו יצוה לך וגו', אדם עושה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, ב' מצות ב' מלאכים, מצות הרבה מלאכים הרבה ושומרין אותו מן המזיקין שנא' יפול מצדך אלף וגו' מהו יפול ישלים כמו נפל שדוד. למה משמאל אלף ומימין רבבה, לפי שהשמאל אינו צריך לשומרו כי התפילין משמרין אותו. אמר ליה ר' יהושע בן לוי יהא מצידך אלף לא כתיב אלא יפול, לפי שהשמאל אינה פשוטה כל כך במצות אינה מפלת אלא אלף, והימין שהיא פשוטה בכל המצות מפלת רבבה. א"ר יהושע לכל אחד מישראל מוסר לו הקב"ה ריבוא אלף מלאכים לשומרו ועושין לו דרך ומוציאין כרוז פנו דרך לצלמו [של הקב"ה, לפי] שכל העולם כולו מלא רוחות ושדין ומזיקין. כיצד עשויין א"ר לוי פירמא לפניהם, פי' ערוך לשון מסוה, כלומר כיסוי על פניהם ועיניהם, שאינם רואים כל השדים של עולם עומדים לפניהם, וכשעונותיהם גורמין לבני האדם מתגלה הפירמא ורואין אותן ומשתטים, וכשהאדם עושה מצות הרבה ומסר לו הקב"ה ריבוא ואלף מלאכים לשומרו, והן מעידין עליו מעשיו, שנא' (איוב ל"ג כ"ד) אם [יש] עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים, הקב"ה בעצמו שומרו, שנא' (תהלים קכ"א ה') ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך, על יד זה שמאל, ימינך זה ימין, ה' ישמרך מכל רע (שם ז') אין רע אלא מזיקין. וכן מצינו ביעקב אבינו (בראשית ל"ב ב') ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, פי' המלאכים שמוסר לי הקב"ה לשמור אותי. ויאמר הנה ה' [נצב] עליו (שם כ"ח י"ג) לשומרו, אשרי ילוד אשה שראה מלך מלכי המלכים ופמליא שלו ושלח המלאכים בשליחותו.
ד"א לשמור [שמות כ"ב], אמר ר' ישמעאל צריך שיאמר לו הילך זה שמור לי זה, ואז אם פשע או שלח בו יד ונגנב או נאבד חייב לשלם. אבל אם אמר לו תן עיניך בו, לא אמר לו לשון שמירה ולא מחייב עליה וכן פסק.
<h2>דף קז.</h2>
[אשר יאמר כי הוא זה] [שמות כ"ב]. מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה חייב. פי' הקדוש מדראוי"ש והא חזקה אין אדם מעיז פניו כיון דכופר הכל פטור, וסוף קושיא הוא חזקה אין אדם מעיז וכו', ועיקר קושיתו הוא דמודה מקצת הטענה נמי הוי ליה למימר אין אדם מעיז וליהמניה בלא שבועה. והדר אסיק אימור אישתמוטי הוא דקא משתמט, ולכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי.
<h2>דף קיח.</h2>
מי בעל דברים. פי' דברי ריבות. יגש אליהם. פי' יגיש ראיותיו אליהם, ורבותינו אמרו [ב"ק מ"ו ע"ב] מכאן המוציא מחבירו עליו הראיה ופריך למה לי קרא מאן דכאיב ליה כאיבא לבי אסיא אזיל. ומוקי לה התם אפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא לא אמרינן בריא עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן פסק דאפי' רב יהודה לא פליג אלא בדבר שהיה לו לידע כמו מנה לי בידך והלה אומר שאינו יודע בהא אמרינן בריא עדיף, אבל היכא דלא היה לו לידע כגון דקיימא באגם לא אמרינן, ואז לא קשה מרב יהודה דשור שנגח את הפרה אדרב יהודה דמנה לי בידך וכו'. ומ"מ פסק דהלכה כרב נחמן דאמר דאינו יודע פטור ולא אמרינן בריא עדיף, ואפי' במילתא דהוה ליה לידע, ומיהו חייב לישבע שבועת היסת שאינו יודע.
